בבג"צ 8214/07 שניתן ביום 22.7.10 חזר וקבע בית המשפט העליון כי חזקת השיתוף חלה על דירת מגורים של בני הזוג אשר התגוררו בה שנים רבות. בית המשפט העליון קבע כי הדירה הרשומה על שם הבעל היא בבעלות משותפת לשני בני הזוג וחייב את הבעל בתשלום דמי שכירות ראויים לאשה בגין חלקה בדירה מיום שעזבה את הדירה ועד מכירתה בפועל.
[מאת עו"ד אירית רייכמן]

השופטת ארבל מציינת כי לדירת המגורים ישנו מעמד מיוחד בהקשר זה מתוך ראייתה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף". היות ודירת המגורים מהווה לרוב את הנכס המרכזי והעיקרי של בני הזוג, נדרשת הוכחה מינימאלית של חיים משותפים תחת קורת גג אחת כדי לראותה כמשותפת. לעניין זה יש לציין כי רישומו של הנכס על שם אחד מבני הזוג כמו גם מקורות המימון של הנכס, אין בהם כשלעצמם לסתור את חזקת השיתוף בנכס הנידון אלא יש לבחון את הנסיבות המעידות על כוונת הצדדים.

המקרה עסק בבני זוג שנישאו בשנת 1959 ורכשו בשנת 1963 דירת מגורים שנרשמה על שם הבעל בלבד. בני הזוג וילדיהם גרו בדירה זו במשך למעלה מ-20 שנה עד גבה טורא ביניהם. בשנת 1982 בני הזוג הגישו תביעות לבית הדין הרבני אשר הכריע בענייני המשמורת, הגירושין והרכוש. בית הדין הרבני קבע כי הדירה הינה רכושו הבלעדי של הבעל היות ונרכשה מכספיו.האישה ערערה על קביעה זו אך בית הדין הרבני דחה אותה. האישה פנתה לבג"ץ אשר ביטל את שני פסקי הדין של בית הדין הרבני.

מה היו נימוקי השופטים כנגד זכותה של האישה לשיתופה בנכס? מה היו טענותיה של האישה כשפנתה לבג"צ? מה היו נימוקי ביהמ"ש העליון לקביעתו וממה לטענתו התעלם בית הדין הרבני?
על כך במאמר המלא מאת עו"ד אירית רייכמן

למאמרים נוספים בדיני משפחה - עו"ד אירית רייכמן